על הומור וטיפשות ואמנות 

על הומור וטיפשות  באמנות

הומור נחשב לרב לתכונה חיובית,  אנשים אוהבים הומור ונהנים לשהות בחברת אנשים בעלי חוש הומור ואף מציינים הומור כאחת התכונות המוערכות אצל בני זוגם. לכן מפתיע שלאורך ההיסטוריה, פילוסופים והוגי דעות כמעט שלא התייחסו להומור ברצינות. אפלטון, הובס וקאנט התייחסו להומור רק בפסקאות בודדות ולמעשה עד המאמר של ברגסון מ-1901 לא היה דיון רציני בהומור.

דבר מפתיע נוסף הוא היחס השלילי שהיה להומור בקרב אנשי הרוח לאורך ההיסטוריה. אפלטון ראה בהומור רגש שגובר על שליטה עצמית ואמר שהשומרים על המדינה צריכים להימנע מצחוק. הוא ראה בצחוק משהו זדוני, סוג מסוים של רוע.  להוגי דעות שלאחר אפלטון היו דעות דומות ששללו צחוק והומור. אריסטו גרס אמנם שהשנינות  היא חלק חשוב בשיחה אך הוא הסכים עם אפלטון ששחוק מבטא בוז. ואף טען כי "רוב האנשים נהנים משעשועים ובדיחות יותר ממה שהם צריכים" ... הומור על פיו הוא סוג של לעג, שכדאי עד כמה שאפשר להימנע ממנו. היחס השלילי לצחוק ולהומור השפיעו על ההגות הנוצרית  הקדומה ודרכם על התרבות המאוחרת יותר באירופה,שתוגברו בייצוגים שליליים של צחוק והומור בתנ"ך, כמו  המקרה של  אברהם ושרה הצוחקים כשהם מתבשרים על הריונה של שרה..אברהם צוחק בלבו וחושב "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" וגם שרה צוחקת בלבה כשהיא אומרת "אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן" הצחוק מתפרש כאן כפקפוק ולאחר מכן  כלגלוג כששרה אומרת "כל השומע יצחק לי" היחס השלילי להומור גרם כנראה לכך שמספר היצירות ההומוריסטיות עד המאה ה-19 היה קטן למדי. אך נדמה שביחס להומור חל שינוי גדול והוא הולך ותופס יותר ויותר מקום במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. גם המחקר על ההומור והצחוק  הולך ומתרחב. מתוך הנחה שאכן הצחוק יפה לבריאות.

 הומור  מוגדר  כפעולה, דיבור, או כתיבה שמעוררת  שעשוע, מוזרות, הנאה, המעלים חיוך או צחוק  אצל הזולת. הומור הוא  היכולת להבחין במגוחך או במשעשע, או היכולת להביע אותם (מילון אוקספורד). כלומר, כל דבר שאנשים אומרים, עושים או יוצרים, שמתקבל כמצחיק וגורם לאחרים לצחוק. מילון אבן שושן  מבחין בהגדרת ההומור בין הומור לסאטירה, ההומור על פיו הוא "היתול קל, תאור חולשות ופגימות של בני אדם בצורה מבדחת, צחוק מתוך יחס לבבי סלחני, הנובע מאהבת האדם, מהשקפת עולם אופטימית". להבדיל מן הסאטירה שיש בה חריפות ועוקצנות. מכאן שלהומור פנים רבות ונכללים בו שלל מושגים שההבחנה ביניהם לא תמיד ברורה. נחום סוקולוב נותן לכך ביטוי  במאמר שלו על  האירוניה, בו הוא טוען כי השמות: "הומור", "סאטירה", "סארקאזם", "פארודיה", "פארסה", "בורליסקה", "אירוניה" – משמשים בינינו בערבוביה נוראה, וכי משתמשים בהם בנשימה אחת, כך גם לצון, לעג, היתול – ומוסיפים עליהם מלשון התלמוד: "חיוך", "לגלוג", "בדיחה".... בהמשך הוא מציין כי "הומור" טעון חביבות ותמימות, רוך ועידון וקלות; שהוא יוצא מן הלב הטוב יותר מאשר מן המוח, שחמתו צריכה להיות מרובה מצילתו; שהוא צריך להיות מלא לחלוחית לשד (כפירוש המלה בלטינית) ומתאים לו השם "בדיחה". שה"סאטירה" עלולה לגרום לזעף ולהתמרמרות, עם שיניים חדות כשיני המשור, אלא שהן צריכות להיות מלוטשות יפה יפה – ומתאים לה השם "היתול"; ושה"סרקזמין" צריכין להיות דוגמת זגוגית מגוונת, מנופצת וכתושה, מוכשרת לחדור חדרי כל לב וכל עניין, מוכשרת לשרוט – ולא כצפרני החתול, ולא בגניבה ובחושך, כעטלף, כי אם בגלוי ובנצחון, כפרסות הנשר – ומתאים לזה אולי השם: "דברי חידודין".

לא רק הגדרת ההומור היא בעייתית, גם  על  המניעים והתפקיד של ההומור ישנן תיאוריות  שונות, שכל אחת מהן מתייחסת לפן שונה של ההומור. תיאוריית "העליונות" גורסת שצחוק הוא התגובה המהנה שעולה בנו כאשר אנחנו נתקלים בכישלונו של אדם אחר, דמיוני או אמיתי.  תיאוריית "ההפתעה" מתמקדת בכך שכמעט כל דבר מצחיק יוצר בנו מערך של ציפיות שיישברו בדיוק ברגע שבו חשבנו שהצלחנו להבין את הסיטואציה. בניגוד לשתי התיאוריות האחרות, תיאוריית "הפורקן" פונה להיבט החברתי של הצחוק. על פי תיאוריה זו, בעולם של חוקים ומוסכמות, ההומור יוצר מרחב נייטרלי שבו אפשר לשחרר קצת מתחים. 

האמנות הויזואלית  נותנת ביטוי לכל ההיבטים  של ההומור. אם כי כאמור, יש לציין, שלאורך  ההיסטוריה של האמנות לפחות עד המאה ה-19 גילויים של הומור באמנות הויזואלית היו נדירים למדי. היחס השלילי להומור גרם לכך שאמנים נמנעו מתיאור מצבים קומיים. ואלה שעשו זאת השתמשו בהומור בעיקר ככלי ביקורתי. יצירותיהם של ברויגל, בוש, מייסיס  וגויה יכולות לשמש דוגמא טובה לכך. מותר לציין שהומור הוא תלוי תרבות ותלוי תקופה וכי מה שהצחיק  את אנשי המאה ה-16 לא בהכרח יצחיק  אותנו.

הירונימוס בוש, פיטר ברויגל, קוונטין מיסיס ופרנציסקוס גויה מתייחסים ביצירותיהם באירוניה לסכלות האנושית. הם מבקרים ביצירותיהם  הסאטיריות: תאווה, זללנות, חמדנות, קמצנות ובורות. חיצי הלעג והביקורת שלהם אינם פוסחים על איש, מלכים ואנשי חצר חסרי לב, אצילים גאים ויהירים, כמרים ונזירות שטופי זימה, סוחרים תאבי בצע, ילדים סוררים והורים רעים. ומכיוון שתכונות שליליות וסכלות אנושית לא פסו מן העולם הם משעשעים ורלוונטיים  עד עצם היום.

הירונימוס בוש צייר את "האלגוריה על גרגרנות ותשוקה"   ב-1490, ציור שהוא הכנף הימנית מתוך טריפטיכון שבו מתוארים "ספינת השוטים" ו"המוות והקמצן". בוש פנה בציוריו לחברה  המעוגנת  במערכת  החברתית והמוסרית של ימי הביניים, חברה שבה  אנשי דת הטיפו  בלהט כנגד שבעה חטאים שדינם על פי הנצרות דין מות.  באותו זמן נכתבה גם הסאטירה המפורסמת של סבסטיאן ברנט "ספינת השוטים" הלועגת לסכלותם של בני האדם. "ספינת השוטים" של ברנט,  כמו ציוריו של בוש, מאכלסת שורה ארוכה של שוטים-חוטאים, רודפי נשים, בעלים קנאים, חוקרים בורים, רופאי אליל, אסטרולוגים ואלכימאים פתיים, נזירים מושחתים ואנשי כנסייה. היום, בחברה חילונית מתירנית, קשה להאמין שמישהו יתייחס ברצינות יתרה לגרגרנות ולתשוקה. ואף על פי כן, אנחנו משועשעים מהאופן שבו בוש מתאר סיטואציה קומית. בוש בוחר להתייחס לשני חטאים  שאינם תלויי תקופה והמעידים על טבע האדם. גרגרנות ותשוקה היו מאז ומעולם  תכונות משותפת לבני האדם ובוש, בניגוד למטיפים דתיים חמורי הסבר, המאיימים על החוטאים באש הגהנום, עושה זאת בדרך משעשעת ואולי אפילו סלחנית במקצת. את הגרגרנות  מייצג איכר כרסתן, רכוב על חבית יין המשייטת על אגם או נהר מעופש, על ראשו כובע דמוי משפך, והוא מנפח את לחייו בנשפו לתוך חצוצרה. מהבעת פניו השאננה ניתן להבין שהוא אינו מודע  כלל לכך שהחבית נקובה  וכי הוא עומד לטבוע.  את החבית השוקעת דוחפים מאחור שלשהאנשים, בעוד אדם נוסף רוכן מלפנים כשהוא מנסה לאסוף לתוך קערה מספר טיפות מהיין שניתז מחור שנבקע בחבית. במרכז התמונה  שחיין שידיו המושטות דומות לרגלי צפרדע ועל ראשו קערת בשר גדולה. בגדיו מפוזרים על החוף. גם הוא, כמו שאר החוטאים אינו  מודע לכך שקערת הבשר היא שתגרום לטביעתו. בוש בא חשבון גם עם אנשי הדת המושחתים, בצד ימין של התמונה, בתוך אוהל  עומדים כומר ונזירה  ומתנים אהבים  לאחר שתייה מופרזת. את יצירתו הסאטירית של בוש  ניתן לפרש על רקע תקופת המעבר משלהי ימי הביניים לתקופת הרנסנס וההומניזם,  ויתכן שהביקורת המשעשעת שלו היא סוג של קריצה, המודעת מצד אחד ליצרים האנושיים ומטיפה בדרך הומוריסטית להתנהגות מוסרית.

קשה להאמין שיצירתו של פיטר ברויגל "משל העיוורים" המתארת ששה עיוורים צועדים זה אחר זה, תגרום בימינו לצחוק או לגיחוך. ניתן לחוש כלפי הדמויות המצוירות רחמים, אמפטיה או אפילו סלידה, אבל בהחלט לא צחוק. בתקופתו של ברויגל תמונות מהסוג הזה העלו גיחוך או אפילו שמחה לאיד.  בעלי מום, מוגבלים בשכלם או  אנשים מכוערים, היו נושא שכיח לבדיחות ואפילו להתעללות. ברויגל מתאר סיטואציה שנלקחה כביכול מהרחוב שהוא הכיר. קבצנים עיוורים היו מחזה שכיח ברחובות בריסל באותה תקופה. וברויגל מצייר אותם בריאליזם נדיר, עד כי רופאים בימינו טוענים כי ביכולתם לאבחן כל אחד מסוגי העיוורון בו הם לקו. לוקמיה, קאטקרט, מחלות רשתית ופגיעה פיסית בעין. העיוורים אוחזים במקלות נחיה וצועדים קדימה תוך אחיזה זה בזה. כל אחת מהדמויות חולה במחלה אחרת זו שכפי הנראה הביאה עליה את העיוורון. הדמות הראשונה כבר מעדה ונפלה לתוך בור מים. הדמות השנייה, האוחזת בה, נוטה קדימה בחוסר יציבות. אותה דמות צדה את מבטו של הצופה ומכוונת את פניה הישר אליו, כמו מרמזת לו שגם הוא יחליק במדרון בבוא יומו. הדמות שאחריה, שאינה  ערה למתרחש, מגששת את דרכה באפלה מכיוון שאינה חשה באדם שלפניה, אך בידה הימנית עסוקה בסידור בגדיה, מבלי לדעת שבעוד רגע סידורם לא ישנה כלל. הצחוק הנלווה לסיטואציה מסוג זה נובע בסופו של דבר משמחה לאיד, צחוק שאיננו בהכרח תגובה לסיטואציה בעלת מאפיינים קומיים, אלא לצרתו של הזולת.  בחברה שבה מומים נתפסו כעונש מאלוהים ניתן היה ללעוג להם ולבזות אותם.  עם זאת אין לראות בתמונה תיאור ריאליסטי, את תמונתו של ברויגל יש לקרוא כמשל שבו העיוורון הפיסי רומז לעיוורון מטפורי. ברויגל מתייחס ב"משל העיוורים"  לפסוק מהברית החדשה (לוקס פרק ו' 39) האומר: "היוכל עור להדריך עור? הלא שניהם יפלו לתוך בור. העיוורים הנופלים לבור אינם רואים את הכנסייה המצוירת ברקע, שהיא מקור האור והאמת ולכן סופם ליפול לבור.

ביקורת  הומוריסטית על סכלות האדם ועל חטאיו באה לביטוי גם ביצירתו של  קוונטין מסיס  Quentin Massys) ) "נישואים מתאימים".  זוהי כותרת אירונית לתיאור נישואים בין זקן לצעירה מסיבות כלכליות. נישואים מתוך אהבה ומתוך בחירה חופשית הם תופעה מודרנית.  גם היום יש לא מעט חברות שבהם הורים בוחרים את בני הזוג משיקולים כלכליים, מעמדיים  וכו', אבל גם במאה ה-16 כשמיסיס צייר את "נישואים  מתאימים" הייתה ביקורת על נישואים מסיבות כלכליות בין אנשים בגילים שונים, ארסמוס בספרו הסאטירי "בשבח האיוולת" (1509), מצטט  את אריסטופנס, ששפך קיתונות של בוז על זקנים הנישאים לנשים צעירות. הוא מכנה אותם: 'מגעילים, מקומטים, עלובים, מצומקים, קירחים, חסרי שיניים העונדים תכשיטים זולים", הם "צובעים את שיערם האפור, רוכשים שיניים תותבות ומציעים נדוניה יפה לנשים צעירות". בציור של מיסיס אכן מתואר זקן מקריח ומקומט, כשהוא מחבק גברת צעירה ומחייך בהנאה בכל פה.  חיצי הלעג אינם מופנים רק לזקן אלא גם לצעירה החומדת את כספו. היא מושיטה בהיחבא את ידה לארנקו כשלידה לץ ערמומי המשתף איתה פעולה. זוהי איפה סאטירה על תשוקה ועל חמדנות, שניים מתוך שבעת החטאים שדינם מיתה.

מעשי האיוולת והטיפשות של בני האדם  באים לידי  ביטוי מקיף בסדרת תחריטים  שהוציא לאור פרנציסקוס גויה ב – 1799. שמונים תחריטים מוזרים, מטרידים, פנטסטיים  בשם “לוס קאפריצ’וס” (קפריזות, מצבי רוח). הם מקיפים מגוון גדול של נושאים הכוללים  ביקורת נוקבת על החברה הספרדית על כל רבדיה, בני המעמד השליט, אנשי החצר ואנשי הדת, זונות ומכשפות, רופאים, מחנכים ותלמידים. לכל תמונה הוסיף גויה הסבר קצר בדרך אירונית. הביקורת הנאורה  וחסרת הפניות הפכה את גויה למבשר התנועה המודרנית. צריך לזכור כי בתקופה זו עדיין פעלה  בספרד האינקוויזיציה, ביקורת שלילית על הממסד הדתי צריכה הייתה להיעשות בזהירות רבה, ואף על פי כן, גויה אינו נרתע מלרמוז על השחיתות שפשטה בקרב אנשי הכנסייה. בתחריט הנושא את השם "הם חמים"  יושבים שלשה גברים ליד שולחן לארוחת הערב. קל לזהותם כנזירים על פי הגלימות שהם לובשים. אין זו ארוחה שגרתית, הצלחות שלהם ריקות ופיותיהם עדיין פעורים לרווחה. את הכותרת ניתן לפרש בשני אופנים, האחת שהחום נגרם על ידי הארוחה החמה והשנייה שהחום הוא חומם של הנזירים שאינם יכולים לשלוט בתאוותם המינית. גויה מתרעם על אנשי הדת המחזיקים בידיהם את כל עתודות הקרקע נהנים מאושר רב ואינם מותירים לאיכרים דבר. הם מייצגים רעב שאינו יודע שובע. כמו כן רומז גויה לשחיתות מינית שפשה בקרבם. בחלק מהתחריטים נוקט גויה בטכניקה הידועה של האנשה, את הסכלות האנושית מייצגים לרב חמורים. כך בתחריט אתה שאינך מסוגל, מתוארים פשוטי העם הנושאים על גבם את בני המעמד הגבוה- האצולה ואנשי הכנסייה. הם מתוארים בדמות חמורים המגבילים את תנועת האנשים. החמורים מסמלים התבהמות ואובדן צלם אנוש. את הנטל של מימון השחיתות של האצולה נשאו בעיקר פשוטי העם, שמצבם הלך והדרדר. תיאור בני האדם כחמורים מעידה על דעתו של גויה עליהם. החמור שבתקופות ובמקומות רבים היה סמל לטיפשות, קהות חושים וקשיות עורף תופס מקום מרכזי בתחריטים המבקרים מורים, רופאים ואנשי חצר.

מצעד האיוולת לא תם, תכונות והתנהגויות שליליות קימות בכל חברה אנושית. גויה מצליח בדרכו הייחודית לבטא את סלידתו מהם. וגם אנחנו יכולים ליהנות מהם ולהזדהות אתם כמאתיים שנה לאחר שצויירו.

 לצפיה בתמונות: http://www.slideshare.net/HadassaGorohovski/ss-41920647